האמונה שאנחנו כשלון ואכזבה

צפיתי בכתבה על אשה שאני עוקבת אחריה ומעריכה מאד

ודי בהתחלה היא מתארת איך המורות בבית הספר אמרו לה שלא ייצא ממנה שום דבר

אכזרי, כואב אבל גם מוכר מאד. הרבה אנשים מצליחים מתארים איך דחו אותם ולא האמינו בהם בילדות או בתחילת הדרך.

אין לי שום דרך לדעת לגבי אותה אשה מצליחה אבל הרבה מהאנשים שאני פוגשת סוחבים איתם את הטראומה הזאת שהם אכזבה.

כשמישהו חושב שאנחנו אכזבה וכישלון עומדות בפנינו 3 אפשרויות:

אנחנו יכולים להיכנע ולקבל את זה, להתנגד או להימנע ולהתעלם.

להתנגד יהיה לפצות יתר, להיות ההפך מכישלון בכך שאנחנו הופכים למאד מאד הישגיים, אולי פרפקציוניסטים.

כדי שלכולם יהיה ברור שאנחנו ההפך מכישלון ואכזבה,

אנחנו עובדים מאד קשה כדי להצליח בזמן שזה הורס אותנו מבפנים כי אנחנו חיים בחרדה מאד גדולה,

כי אנחנו מתמקדים מאד בשני הצדדים של המטבע: או שאנחנו כישלון או שאנחנו הצלחה

וזה מסיח את דעתנו מהצרכים שלנו

כך שאנחנו לא קשובים מספיק לעצמנו ולא מעניקים לנו את מה שאנחנו צריכים.

לקבל עלינו את העובדה שאנחנו מאכזבים זה לחבל לעצמנו בחיים במו ידינו. להתנהג בצורה שמאכזבת אנשים סביבנו.

להימנע זה אומר להימנע ממצבים בהם אנחנו מאכזבים אנשים אחרים, דרך אחת היא להימנע ממצבים בהם אנחנו יכולים לאכזב אחרים,

כלומר לא לעשות יותר מדי, כך שאנשים ילמדו לא לצפות מאיתנו ליותר מדי. למשל לעבוד בעבודות פשוטות או לא לעבוד בכלל.

לפתח קריירה שלא באמת מעניינת ולהכריז על זה שזה לא באמת מעניין אותנו ורז כשאנחנו מאכזבים זה ברור מההתחלה שאנחנו מושקעים רגשית בדבר.

אם אתם מזהים שאתם מתמודדים עם האמונה הזאת שאתם כישלון ואכזבה

ואולי אפילו מזהים את הסגנון התמודדות שלכם שגם הוא יכול להשתנות עם הזמן

מה שאתם צריכים לעשות, מה שאני עושה כשאני עובדת עם אנשים עם סכמה כזאת

הוא לעבוד על זה שהם לא כישלון ועל כך שאסטרטגיות ההתמודדות האלה משאירות אתכם מעוכים ממש בתוך האדם שאמר לכם שאתם מאכזבים אותו ולא מאפשרות לכם להשתחרר, ליצור נפרדות ולחיות את חייכם כפי שאתם מעוניינים לחיות אותם.